התקופה הערבית

634 – 1099

תקופת האימפריה הערבית הביאה עימה לאזור דת חדשה: האסלאם. יורשיו של מוחמד השתלטו עד מהרה על כל שטחי המזרח, כולל שטחה של הארץ, ונצרת בתוכה.  
 
רקע כללי לתקופה
 
בשנת 632 לספירה מת הנביא מוחמד, מייסדה של דת האסלאם. לאחר מותו המשיך כוחו של האסלאם לצבור עוצמה ובזכותם של השליטים שבאו אחריו קמה אימפריה ערבית חדשה שהשתלטה על שטחי המזרח והרחיבה את בסיס כוחה גם ליבשת האירופית. ניתן לחלק את התקופה הערבית לשלוש תקופות עיקריות: השליטים הראשונים היו מבית אומיה.  מרכזם היה בדמשק והם שלטו בין השנים 634  – 750. אחריהם עלה לשלטון בית עבאס, שהעביר את המרכז המנהלי לבגדאד ושלט בין השנים 750 – 969. את התקופה הערבית חתם השלטון הפאטמי ששלט באזור עד לתקופת מסעי הצלב בשנת  1099.

   כל השליטים שבאו לאחר מוחמד נקראו ח'ליפים, מהמלה הערבית "ח'ליפה", שפירושה ממלא מקום. הם נחשבו ממלאי מקומו של הנביא והיו המנהיגים הצבאיים והמדיניים של המדינה המוסלמית. ארבעת הח'ליפים הראשונים מבית אומיה נקראו "הצדיקים". הם סייעו בארגון הקהילה המוסלמית, ביססו את דת האסלאם וחוקיה ועסקו במלחמות כיבוש. הם כבשו שטחים אדירים במזרח, כולל הארץ וסוריה והקימו אימפריה אדירה.

החליף הראשון, אבו-באכר, חותנו של מוחמד, השלים את כיבוש חצי האי ערב. הח'ליף השני, עמר, נחשב לגדול הכובשים המוסלמים. הוא כבש חלקים מהאימפריה הביזנטית – סוריה, עבר הירדן והארץ, וחיסל את הממלכה הפרסית, שכללה אז גם את עיראק של היום. תקופה זו הביאה עמה בטחון יחסי ושגשוג כלכלי לאזור. השליטים המוסלמים מבית אומיה שיקמו את ערי החוף ואת הדרכים בארץ.

הם האדירו את שמה של ירושלים, הפכו אותה לעיר השלישית הקדושה לאסלאם  ובנו בה את מסגד אל אקצה וכיפת הסלע. בשנת 712 הם בנו את העיר רמלה והפכו אותה לבירת מחוז פלסטין, אחד משלושת המחוזות של הארץ. היחס אל היהודים והנוצרים בשטחי הכיבוש היה בדרך כלל סובלני והם זכו למעמד מיוחד – "אהל אל דימה", שפירושו "בני חסות". מעמד זה אפשר להם לנהל חיים עצמאיים ע"פ דתם כל עוד שילמו את המיסים המוטלים עליהם.