התקופה הצלבנית

1099 – 1260

לאחר הערבים, חזרו לאזור השליטים הנוצרים בדמותם של הצלבנים. הצלבנים היו לוחמים שהגיעו מארצות מערב אירופה בשליחות האפיפיור והכנסייה. מטרתם הייתה "לשחרר" את המקומות הקדושים לנצרות בארץ. הם כבשו את הארץ והקימו בה ממלכות נוצריות מקומיות. נצרת חזרה לשגשג  בתקופה זו והפכה מכפר לעיר קטנה. על מנת לענות על צרכי הפולחן של הצליינים הנוצרים הרבים שהגיעו לעיר נבנתה בה כנסיית הבשורה הצלבנית המפוארת, מפעל בו נטלו חלק אמנים רבים מצרפת. השליטה בכנסייה עברה מהנוצרים האורתודוכסים לקתולים, שקבעו בה את מקום מושבו של הארכיבישוף. בתקופה זו הוקמה כנסיית גבריאל הקדוש ליד "מעיין מרים".

רקע לתקופה הצלבנית
בשנת 1095 נאם האפיפיור אורבנוס השני בעיר קלרמון שבצרפת. בסיום נאומו הוא סיפר על הטורקים והכופרים המוסלמים שפלשו לארץ הקודש, וקרא לאצילים לצאת ולשחרר מידיהם את ירושלים ואת התושבים הנוצרים במזרח. קריאה זו פתחה את תקופת מסעי הצלב במהלכם כבשו הנוצרים מאירופה את הארץ ושלטו בה במשך 160 שנה. במזרח-התיכון הוקמו מספר ממלכות צלבניות קטנות, בהן ממלכת ירושלים וממלכת הגליל, אליה השתייכה נצרת. ממלכות אלו התנהלו על פי הדגם של הממלכות הפיאודליות באירופה: היו בהן לוחמים, אנשי כנסייה, עירוניים ואיכרים שהיו תושבי המקום. איכרים  אירופיים לא הגיעו לארץ והשלטון הוחזק בכוח ע"י מיעוט נוצרי לוחם.  
 
 
נצרת בתקופה הצלבנית: שיקום ופריחה
בשנת 1100 נכבש הגליל ע"י הצלבנים והוקמה בו נסיכות הגליל בראשות הנסיך טנקארד. תקופה זו הביאה לשינוי חשוב בחייה של נצרת. טאנקרד הושיב בעיר מספר כמרים והעניק תרומות יקרות ערך לכנסיית הבשורה. מקובל היה על הכובשים הצלבנים שמפאת קדושתה אין להכליל את נצרת תחת השלטון החילוני הרגיל, אך הסכמה זו לא יושמה בפועל בשל המחלוקת בין המנזר שעל הר תבור לראשי הכנסייה הצלבנית בירושלים על מעמדה של נצרת: נזירי הכנסייה שבהר תבור תבעו לספח את העיר למנזרם. הם הסתמכו על מסורת ביזאנטית לפיה אב המנזר, שנשא בתואר בישוף, נהנה גם מהכנסותיה של נצרת, משום שלא ישב בה בישוף בתקופה הביזאנטית. לעומתם, דרשו ראשי הכנסייה בירושלים להקים בעיר בישופות חדשה. כל עוד נמשכה המחלוקת המשיכו נסיכי הגליל החילונים לשלוט בעיר. שליטה זו אף הומחשה בקבורתו של הנסיך איג מסנט אומר בכנסיית הבשורה.

בשנת 1108 יושבה המחלוקת ע"י המלך באלדווין הראשון. הוא החליט להקים בעיר קתולית חדשה והעלה את מעמדה של נצרת לעיר-מחוז (Civitas). הבישוף שעל מנזר הר תבור קיבל כפיצוי מחצית ההכנסות של "הנחלה של נצרת". נחלה זו, שהושמה תחת שלטונו של הארכיבישוף החדש של נצרת, כללה את העיר עצמה, על כל כנסיותיה, ועשרה מכפרי הסביבה, שהשתרעו בין ציפורי לכפר כנא בין השאר, ניתנו לארכיבישוף כרמים רבים באזור ששימשו הן להספקה עצמית של יין לצורכי פולחן והן לצורכי מסחר ביין. כנסיית הבשורה הפכה לקתדראלה של הארכיבישוף והכמרים והנזירים האורתודוכסים נושלו מהמקום. את מקומם תפסה כמורה קתולית צרפתית. נזירים וכמרים קתולים התיישבו מסביב לקתדראלה והקימו סביבה שכונה כנסייתית. הצטרפו אליהם גם תושבים חילוניים, וביניהם אנשים שהועסקו בניהול אחוזותיו של הארכיבישוף. במרוצת השנים התפשט רובע זה מזרחה בכיוון "מעיין מרים" ונבנתה שם כנסיית המלאך גבריאל. היוונים-אורתודוכסים והנוצרים המזרחיים ("הסוריים") התרכזו סביב המבנה של בית-הכנסת הישן, שהפך כבר בסוף התקופה הביזאנטית לכנסייה.

מדי שנה נהגו לחגוג בעיר את "חג הבשורה" ב – 15 באוגוסט בהשתתפות אנשים רבים שהגיעו לעיר. מלבד התושבים והכמורה המקומית השתתפו בתהלוכה הדתית ובתפילות גם ראשי הכנסייה והממלכה הצלבנית, מלווים באנשי חצר ואצילים רבים. גם הצליינים שהגיעו לארץ השתדלו לכוון את מסעם לעיר לתקופה זו. תנועת הצליינות הגוברת הזרימה לנצרת כספים ותרומות מארצות אירופה. הביקור בעיר הותיר רושם רב בעיני הצליינים. להלן תיאור של אחד הצליינים, גרמני בשם יוהאן מוורצבורג, שביקר בנצרת בערך בשנת 1160
 
עיר זו, המרוחקת כדי 10 מילין מטבריה, היא בירת הגליל ועירו של המושיע, בה היה רז ההתאנשות, ובה התחנך וגדל. לפיכך הוא נקרא "הנוצרי". השם נצרת (כפי שהוא מבוטא בלטינית) פירושו "נזר-פרחים" או "גן שיחים" : פירוש זה אינו נטול סיבה ומשמעות שהרי בה קם נזר- הפרחים שבחסדו נושע העולם. נזר זה הוא הבתולה מריה, לה בישר המלאך גבריאל באותה נצרת עצמה, כי עתידה היא ללדת את הבן הנעלה ביותר... בנצרת נמצא גם המעיין, שאת מימיו שאב ישוע בילדותו, בעת שסייע לאמו.   

בניית כנסיית הבשורה הצלבנית
כנסיית הבשורה הייתה גולת הכותרת במפעלי הבנייה של הצלבנים בנצרת והם השקיעו בה את כל משאביהם הכלכליים וכוח יצירתם.   כנסיית הבשורה הביזנטית הישנה לא ענתה עוד על צרכי הפולחן של המאמינים והצליינים הרבים ובנוסף, הייתה מוזנחת מאוד ודרשה שיפוץ יסודי. במחצית השנייה של המאה השתים-עשרה החלו הצלבנים בהקמת כנסיית בשורה חדשה מעל למערה הקדושה. הייתה זו קתדראלה צלבנית בסגנון רומנסקי, מפעל בו עבדו אמנים מצרפת המזרחית ומפרובנס. בנוסף לאביזרי הפולחן, שולבה בקתדראלה ספרייה עשירה, ממנה שרד הקטלוג. הספרייה הכילה בעיקר ספרי קודש ותפילה וחיבורים תיאולוגיים של הכנסייה הקתולית. כמה מבין הספרים עוטרו בסדנת האיור של כנסיית הקבר הקדוש בירושלים, שהיה בתקופה הצלבנית מרכז אמנות איור הספרים. כנסיית הבשורה החדשה הפכה למרכז הכנסייתי של הצלבנים באזור הגליל כולו. הצליינים שביקרו בכנסייה תיארו אותה בלשון ציורית ופיוטית והתרשמו מהפאר שבה. ב- 1908 נתגלו בנצרת חמש כותרות מעוטרות ובהן תיאורים מחיי השליחים לפי ספרי הבשורה ומקורות קדומים יותר. בעיטורים מתוארים פטרוס, יעקב, תומאס ומתי ומצב השתמרותן של חמש כותרות אלה הוא מפליא. 

החיים בנצרת בתקופה הצלבנית
למרות מפעלי הבנייה המרשימים והצליינים הרבים שביקרו בעיר, נותרה נצרת עיר קטנה, שלא הוקפה חומה. ביצורה היחיד התמקד בקתדראלה החדשה, שהייתה למעשה כנסייה מבוצרת. בין תושביה לא היו אצילים. העירוניים, נתיניו של הארכיבישוף, אורגנו בקהילה צלבנית. בעיר הוקם "בית-דין לבורגנים" (בורגנים = בעלי-בתים) שהיה בעל סמכות שיפוט על כל החילונים שהתגוררו בעיר ובכפרים השייכים לנחלת הארכיבישוף. ע"פ הנהוג בממלכת הצלבנים חויב הארכיבישוף לספק לצבא הצלבני מאה וחמישים חיילים, נתון המלמד כי העיר נותרה קטנה יחסית. לכן, הארכיבישופים נהגו להיעדר מהעיר רוב השנה אם לצורך שהות בטבריה, שהייתה בירת נסיכות הגליל, ובין אם לצורך מילוי תפקידים שונים בחצר המלכים. בהעדרם מילא את תפקידם ה"פריאור (Prior) של כנסיית הבשורה" אשר היה ממונה מטעם חבר הכמרים של הקתדראלה.

סופה של נצרת הצלבנית
החל משנת 1183 החלה הממלכה הצלבנית להתערער בשל הגברת לחציו של המצביא המוסלמי צלאח א-דין. בשנה זו  פלש צלאח א-דין לגליל וצבאו התקרב לנצרת. בהלה אחזה בתושבי העיר והם נמלטו לעבר כנסיית הבשורה המבוצרת. במהלך המהומה רבים נדרסו ע"י חבריהם ליד פתחי הכנסייה ונהרגו. נצרת הפכה למרכז הפוליטי של ממלכת הגליל וציפורי הייתה למקום ההתכנסות של הצבא הצלבני כל אימת שהתקרבה פלישה מוסלמית. בשנת 1184 כינס המלך בולדווין הרביעי את אנשי חצרו בנצרת ובשל מחלתו הודיע על העברת אוצרותיו לידי גיסו גי מליסיניאן. באביב 1187 זימן גי, שהיה בינתיים למלך ירושלים, את החצר לנצרת לשם דיון בצעדים שיש לנקוט כנגד יריבו – ריימון מטריפולי נסיך הגליל. באסיפה זו הושגה פשרה אך השניים נותרו יריבים, עובדה שבאה לידי ביטוי בפיצול הצבא הצלבני בכפר קרני חיטין.  ביוני 1187 פשט שוב צבאו של צלאח א-דין על הגליל ומולו רוכז צבא של מסדר הטמפלרים בנצרת. הקרב, שהיה חסר סיכוי מצד הצלבנים, הסתיים בהשמדת אנשי המסדר ובטבח של אנשי נצרת. לאחר מפלת הצלבנים בקרב בקרני חיטין נפלה נצרת ללא התנגדות לידי צלאח א-דין. אנשי הכמורה הספיקו להטמין את כותרות העמודים שנועדו לקתדראלה שעמדה בפני סיום בנייתה. בשל חשיבותו ומקומו של ישוע במסורת הנוצרית, ציווה צלאח א-דין שלא לפגוע במקומות הקדושים לנצרות בעיר אך הכמרים והנזירים הקתולים גורשו מן העיר. גירוש זה היה קצר: בשנת 1192 נחתם הסכם שלום בין צלאח א-דין וריצ'ארד לב ארי  וחזרתם של הכמרים הקתולים הותרה, ובהמשך התיר הסולטאן אל מאלכ אל עאדל, יורשו של צלאח א-דין, את תנועת הצליינים לעיר..

בשנת 1229 הוחזרה נצרת לצלבנים מכוח הסכם השלום שבין הקיסר פרידריך השני, שהיה גם מלך "ירושלים הצלבנית", לבין מאלכ אל כאמל, סולטאן מצרים. בהסכם נקבע כי העיר תישאר מפורזת והצלבנים לא יחזיקו בה צבא. תנאי זה מנע את שובם של הצלבנים לעיר, פרט לאנשי הכמורה. גם הארכיבישופים, ששבו להיות אדוני נצרת וגבו את ההכנסות ממנה, לא שבו אליה ונשארו לשבת בעכו. תושביה העיקריים היו הנוצרים המזרחיים, שכנסייתם הייתה במבנה שזוהה כבית-הכנסת של ישוע.

לסיכום, עיקר חשיבותה של נצרת בתקופת השלטון השנייה של הצלבנים בעיר הייתה תנועת הצליינות לעיר. העליות לרגל החלו לשאת אז אופי טקסי : הן כללו תפילות וההשתתפות בהן זיכתה את המאמינים במחילה על עוונותיהם (אינדולגנציות). מסע התהלוכה הצלייני החל בכנסיית הבשורה, עבר על פני בית-הכנסת, המשיך לכנסיית המלאך גבריאל ומעיין מרים והסתיים בהר הקפיצה. כמו במאה ה- 12,  הצליינים השתדלו להגיע לחג הבשורה ב – 15 באוגוסט ולהשתתף בטקסים המסורתיים .
  
 
מקור: נצרת ואתריה, עורך: אלי שילר, בהוצאת "אריאל", 1982