התקופה העות'מאנית

1516 – 1917

במהלך התקופה העות'מאנית השתנה לטובה יחס השלטונות כלפי המיעוט הנוצרי וכלפי מדיניות הפיתוח של הארץ, דבר אשר הקרין גם על נצרת. הנוצרים הורשו לחזור ולהתיישב בנצרת ולבנות את כנסיותיה והעיר חידשה את ימיה כאתר עלייה לרגל. ראויים לציון במיוחד  השליטים פאחר אל-דין אל-מעני הדרוזי (1610 – 1635) ודאהר אל עומר מושל הגליל (1725 – 1775). שליטים אלו היו ידועים ביחסם הטוב לנוצרים. הם התירו לנוצרים לבנות בעיר כנסיות ומנזרים, להתיישב בה ולמעשה, שמרו על נצרת כעיר בעלת צביון נוצרי. במרוצת המאה התשע-עשרה הפכה נצרת מכפר לעיר מבוססת. תחיית הרגשות הדתיים באירופה שלאחר נפוליון והשפעתם הגוברת של המעצמות האירופיות בארץ הקודש, שהתאפשרה בעקבות היחלשותה של האימפריה העות'מאנית, עודדו את פעילות הפיתוח של המוסדות הנוצרים בעיר, בעיקר בתחומי החינוך והסעד. מצבה הטוב של העיר הקרין גם על אוכלוסייתה המוסלמית. ב – 1811 הושלמה בניית המסגד הראשון בעיר ומשפחת פאהום מונתה לנאמן על נכסי המסגד, תפקיד בו היא מחזיקה עד עצם היום הזה.   
 

רקע לתקופה העות'מאנית

עם הכיבוש העות'מאני חלו תמורות באזור. ארץ נכנסה לתקופה של 400 שנים של שלטון תורכי אשר עבר תהליך ממושך של התפוררות. בתחילה, השקיעו העות'מאנים מאמצים ואמצעים רבים בעצירת תהליך ההידרדרות, תוצאת השלטון הממלוכי. הונהג מנהל תקין, הושלטו סדר ובטחון בדרכים ועודדו פיתוח החקלאות והמסחר.  אך תקופת השגשוג לא נמשכה זמן רב. המאה ה- 17 אופיינה באי-יציבות שלטונית ומרידות שהביאו לדרדור במצב הביטחון, הכלכלה והאוכלוסייה. לעומת זאת, המאה השמונה-עשרה הביאה עימה תקופה של יציבות והתאוששות עקב צמיחתם של מנהיגים מקומיים חזקים, דוגמת דאהר אל-עומר, שהנהיגו מדיניות של פיתוח, בעיקר בצפון הארץ. נצרת נהנתה, כמובן , ממדיניות זו. במאה התשע-עשרה הלכה ונחלשה האימפריה העות'מאנית, דבר שהביא להגברת פעילותן ומעורבותן של המעצמות האירופיות באזור. הם פעלו באמצעות נציגויות דיפלומטיות שישבו בארץ ובאמצעות מוסדות דת, כנסיות ומנזרים.
 
 
נצרת במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה
במחצית השנייה של המאה השש-עשרה התיישבו שלוש משפחות נוצריות בנצרת, לראשונה מזה 250 שנה. בראשית המאה השבע-עשרה החל לשלוט באזור הגליל והחוף הסורי האמיר הדרוזי פחר א-דין אל-מעני, שהיה ידוע ביחסו האוהד לנוצרים. משכבש את נצרת הסתפק בגביית מס גולגולת סמלי של שני דולרים. במיוחד אהד האמיר את הנזירים הפרנציסקאניים ובשנת 1620 מסר לחזקתם את מערת הבשורה ונתן להם היתר לבנות במקום כנסייה ומנזר. עבודות הבנייה נמשכו שלושים שנה, והכפר גדל בהדרגה. פעולותיו של פחר א-דין למען הנוצרים בנצרת והר תבור צויינו לשבח בכתבי נוסעים ועולי רגל נוצריים מאירופה שביקרו באזור בתקופה זו.

נוצריי הכפר פנו לפטריארך המרוני בלבנון וביקשו שישלח מספר משפחות על מנת לתגבר את ההתיישבות הנוצרית בנצרת. הפטריארך נעתר לבקשתם וכך היו המרונים מראשוני הנוצרים שחזרו והתיישבו בנצרת. בעקבותיהם, הגיעה לנצרת גם משפחה יוונית-אורתודוכסית עם כומר משלה מהכפר צח'רה שבאזור עגלון שבירדן. הפרנציסקאנים, שקיבלו בברכה את התיישבות העדות הנוצריות בעיר, התירו ליוונים-אורתודוכסים להתפלל במערה שעל מעין מרים (כנסיית הבשורה האורתודוכסית של היום). בשנת 1635 הוצא להורג פחר א-דין באכזריות ע"י הסולטאן התורכי. מצבה של נצרת חזר לקדמותו והיא הפכה לכפר קטן וחסר חשיבות השרוי בפחד מתמיד מפני התנפלויות הבדואים שהשתלטו על הגליל.

מפנה חשוב בתולדותיה של נצרת חל עם עלייתו לשלטון של דאהר אל-עומר מושל הגליל. ב – 1730 הוא השתלט על נצרת. הוא ראה בנוצרים גורם נאמן לשלטונו ועודד את התיישבותם. תחת שלטונו הפכה נצרת לעיירה: מספר התושבים גדל, המצב הכלכלי השתפר ואופיו הנוצרי של המקום התפתח. בעיירה הורגשה תנופת בנייה והוקמו בה בנייני מגורים, מנזרים, כנסיות ומבני ציבור.

כחלק ממדיניותו לשפר את יחסיו עם צרפת, שהשפעתה באזור גדלה, דאהר אל-עומר תמך בפרנציסקאנים והתיר להם להקים מחדש את כנסיית הבשורה.הוא גם שם קץ למחלוקת בין העדות הנוצריות וקבע את חלוקת הכנסיות בין העדות השונות, חלוקה התקפה עד לימינו. העדה היוונית-אורתודוכסית קיבלה לחזקתה את מעיין מרים והקימה בו את כנסיית המלאך גבריאל (כנסיית הבשורה האורתודוכסית של ימינו). דאהר אל-עומר העניק פירמאן (כתב זכויות) לבישוף היווני-אורתודוכסי של עכו, צפרוניוס, למרות התנגדות הפרנציסקאנים, שהעביר לרשותו את החזקה על המעיין והקפלה התת-קרקעית שהייתה במקום. בניית כנסיית הבשורה האורתודוכסית הסתיימה בשנת 1763. גם העדה היוונית-קתולית זכתה בתמיכתו של דאהר אל עומר במימוש חזקתה על כנסיית בית-הכנסת כמקום תפילה לעדה. נוסח ההרשאה שמור ב"סג'ל" של הכנסייה המרונית בנצרת, לצד כתב ההרשאה להקמת הכנסייה המרונית.

דאהר אל עומר נשא לאישה אחת מבנות נצרת ובנה בעיר סאראיה (ארמון בתורכית) מפוארת ששימשה כביתו הפרטי וכמבנה השלטון. הוא בנה לעצמו גם חווילת קיץ מפוארת ונהג לשהות בעיר חודש בשנה. הוא ביקר בנצרת לעיתים קרובות ודאג לביטחונה. בין השאר, שם קץ למעשי השוד של הבדויים, והגן עליה מפני מסעות הביזה של אנשי הר שכם. הוא דאג לשמור על צביונה הנוצרי של העיר וסירב להעניק היתר בנייה למוסלמים בנצרת להקמת מסגד. הוא התיר להם להתפלל באחד מחדרי הסאראיה ולקרוא לתפילה מעל גגו.

לאחר תקופתו של דאהר אל עומר באה תקופה של סבל וירידה כלכלית. בסוף המאה השמונה-עשרה היה הגליל נתון לשלטונו של ג'זאר פחה, שנודע ביחסו הבוטה כלפי הנתינים הנוצרים, ובעיקר סבלו תושבי נצרת בשל אופייה הנוצרי של העיר ומצבה הטוב יחסית. בשנים הראשונות לשלטונו לא נפגע מצבם של תושבי בעיר. הפרנציסקאנים קיבלו תמורת 200 דולר רשות לגבות מיסים מתושבי העיר וחמישה כפרים נוספים וב – 1781 הם בנו את כנסיית "מנסה כריסטי". אולם בהדרגה הוחמר מצבם: בעקבות סכסוך עם הסוחרים הצרפתים בעכו הקשה ג'אזר פחה את ידו על הנתינים האירופים והחרים את רכושם. גזירה זו בוטלה רק לאחר הפגנת כוח של ספינה צרפתית מול חופי עכו. אולם, לאחר עזיבתה של הספינה נקם ג'זאר פשה באירופים. הוא הרג את המתורגמן של המנזר בנצרת וגירש את הקונסול הצרפתי מצידון. תמיכת תושבי נצרת בנפוליון, אשר ביקר בעיר,  עוררה את זעמו ולאחר נסיגת הצרפתים הוא הוציא פקודה המורה לטבוח בהם. רק בהתערבותו הנמרצת של האדמירל הבריטי סר סידני סמית, שעמד לימינו במלחמתו נגד נפוליון, בוטלה הגזירה. סמית איים שאם ייפגע נוצרי אחד בתחום שלטונו של ג'זאר פחה הוא יעלה את עכו באש. ואולם, מושל הגליל המשיך להכביד את ידו על תושבי העיר והעלה את המסים המוטלים פי עשרה. תושבים רבים הגיעו לפת לחם ונאלצו להגר ממנה. ג'זאר פחה מת בשנת 1804 והשלטון עבר לידי אסמעיל פחה שזכה לשלוט שנה אחת בלבד בשל קשר שקשרו אנשי חצרו.
אחריו, הגיע לשלטון סולימאן אל כרג'י המכונה "הצדיק". תקופת שלטונו, שנמשכה עד 1819, עמדה בסימן שקט ורווחה. נצרת נהנתה, כמו יתר היישובים בתחום שלטונו, משגשוג יחסי. סולימאן אל-כרג'י עודד את תושביה לשוב ולעבד את אדמותיהם וחל גידול במספר עולי הרגל לעיר. בשנת 1816 תיאר אחד מעולי הרגל את נצרת כיישוב משגשג. ב – 1808 מינה אל-כרג'י את השייח עבדאללה פאהום למופתי של העיר וכנאמן על הווקף של המסגד הראשון בעיר, שחלקו הראשון נבנה ב– 1775. עבדאללה פאהום החל גם ברישום כל העסקות המשפטיות בנצרת. ספר רישום זה נקרא "אל סג'ל אל פאהומי". משפחת אל-פאהום הינה אחת המשפחות הגדולות והחשובות בנצרת. עד היום ממונה המשפחה על נכסי ההקדש (ווקף) של המסגד. סולימאן פחה דאג גם לגונן על נצרת מפני גורמים חיצוניים. אדמות נרחבות של העיר בשטחי עמק יזרעאל היו לא אחת מטרה לשוד מצד תושבי הכפר נין. סולימאן השקיע מאמץ רב להשיב את הסדר על כנו והגיע לידי הסדר עם מושל סנג'ק לג'ון, שנין הייתה בתחום אחריותו.

תקופתו של סולימאן הסתיימה בשנת 1819 ובמקומו נתמנה עבדאללה פחה למושל עכו. האחרון הפעיל יד קשה כנגד נתיניו הנוצרים. ההתנכלויות ומעשי השוד והסחיטה בתקופה זו עיכבו את התפתחות העיר ומצבה הכלכלי-חברתי הורע.
 
שגשוגה של נצרת במאה התשע-עשרה
במהלך המאה התשע-עשרה הפכה נצרת לעיר מודרנית: אוכלוסייתה גדלה ומימדיה הפיזיים התרחבו מעבר לאזור כנסיית הבשורה. מספר גורמים הביאו לגידולה של העיר דווקא אז: שיפור בתנאי הביטחון, תמורות כלכליות, גידול טבעי, הגירה ומעל לכל פעילותם של מוסדות הדת הנוצריים. בתקופה זו גברה פעילותן של המעצמות האירופיות בארץ הקודש ולנתיניהן הוענקו ע"י השלטון העות'מאני הנחלש זכויות יתר (קפיטולציות), דבר שהקל על פעילות המוסדות הנוצרים. במהלך המאה התשע-עשרה הוקמו בעיר שתים-עשרה כנסיות ומספר מנזרים. הקמת הכנסיות לוותה בפעילות מיסיונרית נרחבת ובהקמת שירותי שרותי חינוך וסעד לרווחת האוכלוסייה המקומית. בין השאר, הוקמו שבעה בתי-ספר חדשים, שני בתי-חולים ושלושה בתי-יתומים. כמו כן, הוקמו בתי-מלון ואכסניות לנוחות הצליינים הרבים. העיר הפכה לצומת דרכים חשוב ובשנים 1875-1873 סללו אנשי המושבה הגרמנית את הכביש חיפה – נצרת, שהייתה הדרך המודרנית הראשונה בצפון הארץ.
 

מספר הסוחרים בעיר הלך וגדל ודרך העיר עברו שיירות גמלים עמוסות תבואה שנעו מהגולן לנמלי החוף. העיר הפכה מרכז שיווק לכפרי הסביבה והיא סיפקה לפלאחים שירותים שונים והוקמו בה בתי-מלאכה. בתחילת המאה התשע-עשרה מנתה העיר כ – 1,000 נפש. לקראת סופה היו בה 8,000 תושבים והיא הפכה לאחת הערים החשובות בגליל. ב – 1948 מנתה העיר 21,000 תושבים.
 

נצרת הייתה עיר חקלאית. נוסף לעובדי האדמה היו בה גם חוכרים,  ומשפחות ה"נכבדים" – בעלי הקרקעות שהחכירו את אדמותיהם לאריסים. בענפי החקלאות עסקו מוסלמים ונוצרים בני כל העדות. שטחי החקלאות של תושבי העיר היו נרחבים: הם הגיעו לעפולה, טבריה, אזור רמת ישי, טורען וכוכב הירדן.
 

בדומה למרבית הערים במזה"ת, נחלקה גם נצרת לרבעים, בהתאם לעדות הדתיות העיקריות. עם הפיכתה לעיר היו בה לפחות שלושה רבעים: הרובע היווני אורתודוכסי (חרת א-רום) בצפון העיר, הרובע הקתולי (חרת אל לטין) בדרום מערב העיר והרובע המוסלמי (חרת אל אסלאם) במזרח העיר.
 
 מקור: נצרת ואתריה, עורך: אלי שילר, בהוצאת "אריאל", 1982